המכון הרומני לתרבות בתל אביב ,בשיתוף שגרירות רפובליקת מולדובה בישראל ואגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל - בית לייוויק, מתכבד להזמינכם לאירוע תרבותי חדש מסדרת יידישקייט - ערב הוקרה לסופרת יענטע מאש לרגל 100 השנה ליום הולדתה ולסופר יצחק פאנער.
האירוע יתקיים בשפה האנגלית, העברית והיידיש ביום חמישי,17.02.2022, בשעה 17:00 במכון הרומני לתרבות בתל אביב (שד' שאול המלך 8, קומה 6). האירוע ישודר בלייב בדף הפייסבוק שלנו -https://www.facebook.com/icr.telaviv/
בהתאם להגבלות המקומיות, על מנת להשתתף באירוע יש לכבד את ההיגיינה,יש לעטות מסכה במהלך כל האירוע.
תכנית:
ברכות של נציג שגרירות מולדובה בישראל, מר אלכס רויטמאן
ושל מנהל המכון הרומני לתרבות בתל אביב, מר מרטין סלומון
משתתפים: טובה קלינגר, דניאל גלאי, עמיל קולין, רגינה נובק-מאש, אילנה כהן-פאנר
במהלך התכנית יוקרנו סרטים אודות הסופרים
יענטע מאש נולדה בשנת 1922 למשפחת רויטמן, בעיירה זגוריצה שבבסרביה (אז הייתה שייכת לרומניה, כיום כלולה ברובה ברפובליקת מולדובה). ינטה מאש גדלה במשפחה דוברת יידיש. כילדה, למדה עברית עם מורה פרטי, והמשיכה את לימודי השפה העברית בגימנסיה "תרבות". את השכלתה התיכונית השלימה בגימנסיה רומנית בעיר סורוקי. עם קבלת תעודת בגרות התקבלה ללימודים במכון פדגוגי בקישינב – בירתה של בסרביה, אך הספיקה ללמוד במכון רק שנה אחת.ב-1940 האזור הצפון-מזרחי של בסרביה צורף לברית-המועצות. ב-1941, זמן קצר לפני שגרמניה כבשה את בסרביה, ינטה והורייה נאסרו והוגלו למחנות עבודה בסיביר באשמה של פעילות אנטי-חברתית כמשפחה של בעלי רכוש. האב – הרש רויטמן – הופרד ממשפחתו והקשר איתו נותק לתמיד. האם – שפרינצה רויטמן – וינטה נשלחו לעבודות כפייה. הן סבלו מעבודה קשה, מרעב, קור ויחס נוראי. אמא של ינטה, כמו רבים אחרים, לא שרדה. רק ב-1948 ינטה מאש חזרה לקישינב עם בעלה מיכאיל מאש. היא התגוררה בעיר כ-30 שנה, עד עלייתה לישראל ב-1977. בכל התקופה הזו היא עבדה כמנהלת חשבונות. למרות אהבתה לספרות והרצון לכתוב, היא לא כתבה מפחד להשאיר עדות מהחיים שלה כאסירה בסיביר. בשנים הראשונות שלה בישראל, עד שיצאה לפנסיה, היא המשיכה לעבוד כמנהלת חשבונות, אבל במקביל היא התחילה לכתוב. הסיפור הראשון שלה "שיר מיותם" פורסם ב"גולדנה קייט".
ינטה מאש הגיעה ארצה כאלמנה וכאן פגשה את בן העיירה שלה דוד גורביץ, גם אלמן באותו זמן. הם נישאו ודוד תמך בה מאוד ועודד אותה להמשיך לכתוב. היא פרסמה ארבעה ספרים ביידיש. אחד הספרים תורגם לעברית.על העבודה הספרותית שלה זכתה ינטה מאש בהרבה הערכה ופרסים: פרס גרשון סגל (1994), פרס יעקב פיכמן (1996), פרס פנחס ארליך (1998), פרס איציק מאנגר (1999), פרס דוד הופשטיין (2002), פרס לייב רובינליכט (2004)
יצחק פאנר נולד ב-1890 בדוֹבּרוֹמיל שבגליציה. בגיל ארבע היגר עם הוריו לבוקובינה. עד גיל עשר למד ב"חדר" ואחר כך למד בבית הספר עממי רומני וסיים בו את לימודיו. בגיל 14 נסע עם אחותו המבוגרת לאמריקה, חלה שם מעבודה קשה וחזר הביתה. באותה תקופה החל ביצירה ספרותית. בתקופת השואה גורש עם רעייתו ובנו למחנה הריכוז שהוקם בטרנסניסטריה. שם הצליח לשרוד עם משפחתו, בין השאר בזכות עבודת חרט האומן של בנו, אשר הצליח להתפרנס מעיצוב אותיות במכונות כתיבה וכך הצליח להשיג קצת אוכל. ב-1949 עלה לישראל. במחנה המעפילים בקפריסין היה ממייסדי התיאטרון היידיש, וכתב שירים ומחזות ביניהם את שיר המעפילים שהפך להמנון קפריסין וגם כתב לשחקנית מרים זוהר את המחזה הראשון. שירים נוספים "שטה אניה בים". את שיר המעפילים לפי לחן של ד"ר האקן, תרגם לעברית דב נוי.בתחילת דרכו כיוצר פרסם שירים בעיתונים "פארווערטס" ו"צייט גייסט". אחר כך עבר לצ'רנוביץ והיה פעיל במועדון הספרותי ע"ש אליעזר שטיינרברג, וכתב באופן קבוע בעיתון "צייטונג" שראה אור בעיר, ופרסם בו שירים ופיליטונים. היה ממייסדי עיתון הפועלים "צ'רנוביץ ארבטר בלטר" וערך שבועון ספרותי להומור ולסאטירה בשם "דער קאנטשיק". כן כתב בעתוני יידיש בניו יורק ובארגנטינה. בישראל כתב בעיתון היידי "לעצטע נייעס". יצחק פאנר זכה ב"פרס מאנגר" לספרות יידיש. היה מזכיר בית לייוויק ופעל רבות לקידום מעמדם וקליטתם של סופרי יידיש בארץ. את השיר "וואיט פון דאנען" הזה שרו ברבות הימים גם הזמרות נחמה ליפשיץ ואסנת פז.
